אם המכאובים

אֵם הַמַּכְאוֹבִים עוֹמֶדֶת, עֵת עֵינָהּ דִמְעָה יוֹרֶדֶת, עַל הַצְּלָב תָּלוּ אֶת בְּנָהּ.

עֲצוּבָה וּמִתְיַפַּחַת אֶת נַפְשָׁהּ הַנֶּאֱנַחַת, פֶּתַע חֶרֶב מְעַנָּה.

וְאֶבְלָהּ יָגוֹן וָנֶהִי, הַמְבֹרֶכֶת מִנָּשִׁים, הִיא – אֵם הַבֵּן הַיְחִידִי.

זוֹ, הָאֵבֶל בָּהּ פּוֹרֵעַ, אֵם רַכָּה שֶׁמּוּל עֵינֶיהָ, דְּוַי יַלְדָּהּ הָאַגָּדִי.

מִי הָאִישׁ שֶׁלֹּא יַדְמִיעַ, מוּל מַרְאֵה אֵם הַמּוֹשִׁיעַ תַּחַת תֹּפֶת הַצְּלִיבָה?

מִי יוּכַל מִבְּלִי לִנְהוֹת, סֵבֶל אֵם רַכָּה לִרְאוֹת ? – אֵם וּבְנָהּ בִּדְאָבָה.

בִּתְמוּרָה לַחֲטָאֵינוּ, מְעֻנֶּה מוּל פְּנֵי אִמֵּנוּ – מֵת יְשׁוּעַ בַּמַּגְלֵב.

פְּרִי בִּטְנָהּ, בִּשְׁתֵּי עֵינֶיהָ, הִיא חָזְתָה בּוֹ מֵת – פּוֹקֵעַ, עֵת רוּחוֹ שִׁלַּח מִלֵּב.

מַעְיַן הָאַהֲבָה – אַתְּ; תְּנִי לִי בִּכְאֵבוֹ לָגַעַת וְאֶדְוֶה אֲנִי גַם כֵּן.

בְּלִבִּי לְאֵל-יְשׁוּעַ שִׂימִי לֶהָבָה – מַבּוּעַ- אַהֲבָה – כָּךְ אֶשָּׂא חֵן.

אֵם קְדוֹשָׁה עַכְשָׁו הַטְבִּיעִי מִן הַצְּלָב אֶת הַפְּצָעִים בִּי וּבְלִבִּי בְּרֹב עָצְמָה.

יִלוֹדֵךְ זֶה הַפָּגִיעַ בַּעֲדִי לִסְבֹּל הִצִּיעַ, בִּכְאֵבוֹ לַחְלֹק אֶכְמַהּ.

כָּךְ אִתָּךְ עֵינַי תִּדְמַעְנָה; סֵבֶל הַצָּלוּב אֵדַע-נָא כֹּל עוֹד בִּי יִהְיוּ חַיִּים.

בְּקִינָה אַחַת לָנוּעַ תַּחַת צְלָב אִתָּךְ נָטוּעַ, כָּךְ אֶת רְצוֹנִי אַגְשִׁים.

הַנִּשְׂגֶּבֶת בַּבְּתוּלוֹת, אַל תִּכְעֲסִי עָלַי מִמַּעַל. לִי הַרְשִׁי לִבְכּוֹת אִתָּךְ:

כָּךְ שֶׁאֶת מוֹת הַמָּשִׁיחַ, וְאֶת גּוֹרָלוֹ אַנְצִיחַ, כַּאֲשֶׁר פְּצָעָיו אֶקַּח.

בִּזְכוּתֵךְ פְּצָעָיו יַכּוּנִי, וְאַהֲבָתוֹ תַּרְוֵנִי מִן הַצְּלָב שֵׁכָר עָדִין.

כָּךְ בּוֹעֵר וּמִתְלַקֵּחַ, אֶהֱיֶה מֻגַּן, בּוֹטֵחַ, בִּזְכוּתֵךְ בְּיוֹם הַדִּין.

וְעָלַי הַצְּלָב יַשְׁפִּיעַ נֶחָמַת מוֹת הַמּוֹשִׁיעַ וְחַסְדּוֹ אוֹתִי יִמְלָא.

כְּשֶׁגּוּף זֶה יִקַּח הַמָּוֶת בִּזְכוּתֵךְ נַפְשִׁי תֵּדַע אֶת גַּן-הָעֵדֶן בִּתְהִלָּה.

אָמֵן.