De ramis cadunt folia (Paris BN lat. 3719 f. 42)

 

שיר סתיו אנונימי מאקיטניה (מאה 12-13)

 

מֵעֲנָפִים נוֹפְלִים עָלִים          כֹּל יָרוֹק כְּבָר נֶעֱלַם.

עָזַב הַחֹם, הִסְתִּיר פָּנִים        כָּךְ עַד עוֹלָם.

רָזִי הַשֶּׁמֶשׁ אַט נוֹטְשִׁים,       זֶה מְחוֹגָם.

 

הקֹּר כְּבָר לְחַלָּשׁ אוֹרֵב -      טֵבֵת לִבְנֵי כָּנָף קוֹדֵר.

וּבֵינֵיהֶם זָמִיר עָצֶב               הַס מְזַמֵּר:

זְמַן שְׁחָקִים בְּלִי אֵשׁ קָרֵב,     כָּךְ הוּא אוֹמֵר.

 

בְּמֵי הַנַּחַל אֵין מַחְסוֹר.          וְאֵין יָרוֹק בָּעֲרָבָה.

מִכָּאן חַמָּה עָקְרָה עָקֹר         עִם זֶהָבָה.

כִּי יוֹם בֵּן שֶׁלֶג  - לֵיל הַכְּפוֹר       הִנֵּה זֶה בָא.

 

כֹּל שֶׁקַּיָּם עַתָּה קוֹפֵא            וּלְבַדִּי אֲנִי בּוֹעֵר.

לֹא: זֶה לִבִּי שֶׁבְּלִי רוֹפֵא      מֵחֹם סוֹעֵר.

עַל נַעֲרָה לִבִּי רָפֶה                וּמִצְטַעֵר.

 

מְזִינִים נְשִׁיקוֹתֶיהָ                וְלִטּוּפֶיהָ הַבְּעֵרָה.

וְהָאוֹר שֶׁבְּעֵינֶיהָ                  אוֹר-כֹּל-אוֹרָה!

עַל גַּב אָרֶץ כְּפָנֶיהָ               אֵין עֲטָרָה.

 

חֹמֶץ בֵּן יַיִן יְכַבֶּה                אֶת אֵשׁ הַיְּוָנִים כִּכְלוּם

אַךְ אֶת אֵשׁ זוֹֹ לֹא יְכַבֶּה       כַּמָּה עָגוּם!

שׁוֹפֵעַ חֹמֶר הַבְּעֵרָה -           רַב וְעָצוּם!

 

De ramis cadunt folia,      nam viror totus periit,

iam calor liquit omnia      et abiit;

nam signa coeli ultima      sol petiit.

 

Iam nocet frigus teneris,   et avis bruma leditur,

et philomena ceteris         conqueritur,

quod illis ignis etheris      adimitur.

 

Nec lympha caret alveus,  nec prata virent herbida,

sol nostra fugit aureus      confinia;

est inde dies niveus,          nox frigida.

 

Modo frigescit quidquid est,   sed solus ego caleo;

immo sic mihi cordi est    quod ardeo;

hic ignis tamen virgo est,  qua langueo.

 

Nutritur ignis osculo        et leni tactu virginis;

in suo lucet oculo             lux luminis,

nec est in toto seculo        plus numinis.

 

Ignis grecus extinguitur    cum vino iam acerrimo;

sed iste non extinguitur    miserrimo:

immo fomento alitur        uberrimo.

 

 

 

* המשקל 16 (8+8) \16 (8+8)\ 12 (4+8) חרוז אאא, וכן חרוז פנימי אאא, לחלופין ניתן לשבור את השורות על פי 8\4 8\4 8\8  חרוז אבאבאב. בכתב היד מופרדים פסוקי השיר בנקודה.

* אש היוונים- נוזל בו השתמשה האימפריה הביזנטינית כנשק בסוף המאה השביעית. תכונתו העיקרית הייתה הקושי הניכר לכבותו.

 

אם המכאובים

 

אֵם הַמַּכְאוֹבִים עוֹמֶדֶת,

עֵת עֵינָהּ דִמְעָה יוֹרֶדֶת,

עַל הַצְּלָב תָּלוּ אֶת בְּנָהּ.

 

עֲצוּבָה וּמִתְיַפַּחַת

אֶת נַפְשָׁהּ הַנֶּאֱנַחַת,

פֶּתַע חֶרֶב מְעַנָּה.

 

וְאֶבְלָהּ יָגוֹן וָנֶהִי,

הַמְבֹרֶכֶת מִנָּשִׁים, הִיא –

אֵם הַבֵּן הַיְחִידִי.

 

זוֹ, הָאֵבֶל  בָּהּ פּוֹרֵעַ,

אֵם רַכָּה שֶׁמּוּל עֵינֶיהָ,

דְּוַי יַלְדָּהּ הָאַגָּדִי.

 

מִי הָאִישׁ  שֶׁלֹּא יַדְמִיעַ,

מוּל מַרְאֵה אֵם הַמּוֹשִׁיעַ

תַּחַת תֹּפֶת הַצְּלִיבָה?

 

מִי יוּכַל מִבְּלִי לִנְהוֹת,

סֵבֶל אֵם רַכָּה לִרְאוֹת ?

– אֵם וּבְנָהּ בִּדְאָבָה.

 

בִּתְמוּרָה לַחֲטָאֵינוּ,

מְעֻנֶּה מוּל פְּנֵי אִמֵּנוּ –

מֵת יְשׁוּעַ בַּמַּגְלֵב.

 

פְּרִי בִּטְנָהּ, בִּשְׁתֵּי עֵינֶיהָ,

הִיא חָזְתָה בּוֹ מֵת  – פּוֹקֵעַ,

עֵת רוּחוֹ שִׁלַּח מִלֵּב.

 

מַעְיַן הָאַהֲבָה – אַתְּ;

תְּנִי לִי בִּכְאֵבוֹ לָגַעַת

וְאֶדְוֶה אֲנִי גַם כֵּן.

 

בְּלִבִּי לְאֵל-יְשׁוּעַ

שִׂימִי לֶהָבָה מַבּוּעַ-

אַהֲבָה – כָּךְ אֶשָּׂא חֵן.

 

אֵם קְדוֹשָׁה עַכְשָׁו הַטְבִּיעִי

מִן הַצְּלָב אֶת הַפְּצָעִים בִּי

וּבְלִבִּי בְּרֹב עָצְמָה.

 

יִלוֹדֵךְ זֶה הַפָּגִיעַ

בַּעֲדִי לִסְבֹּל הִצִּיעַ,

בִּכְאֵבוֹ לַחְלֹק אֶכְמַהּ.

 

כָּךְ אִתָּךְ עֵינַי תִּדְמַעְנָה;

סֵבֶל הַצָּלוּב אֵדַע-נָא

כֹּל עוֹד בִּי יִהְיוּ חַיִּים.

 

בְּקִינָה אַחַת לָנוּעַ

תַּחַת צְלָב אִתָּךְ נָטוּעַ,

כָּךְ אֶת רְצוֹנִי אַגְשִׁים.

 

הַנִּשְׂגֶּבֶת בַּבְּתוּלוֹת, אַל

תִּכְעֲסִי עָלַי מִמַּעַל.

לִי הַרְשִׁי לִבְכּוֹת אִתָּךְ:

 

כָּךְ שֶׁאֶת מוֹת הַמָּשִׁיחַ,

וְאֶת גּוֹרָלוֹ אַנְצִיחַ,

כַּאֲשֶׁר פְּצָעָיו אֶקַּח.

 

בִּזְכוּתֵךְ פְּצָעָיו יַכּוּנִי,

וְאַהֲבָתוֹ תַּרְוֵנִי

מִן הַצְּלָב שֵׁכָר עָדִין.

 

כָּךְ בּוֹעֵר וּמִתְלַקֵּחַ,

אֶהֱיֶה מֻגַּן, בּוֹטֵחַ,

בִּזְכוּתֵךְ בְּיוֹם הַדִּין.

 

וְעָלַי הַצְּלָב יַשְׁפִּיעַ

נֶחָמַת מוֹת הַמּוֹשִׁיעַ

וְחַסְדּוֹ אוֹתִי יִמְלָא.

 

כְּשֶׁגּוּף זֶה יִקַּח הַמָּוֶת

בִּזְכוּתֵךְ נַפְשִׁי תֵּדַע אֶת

גַּן-הָעֵדֶן בִּתְהִלָּה.

 

אָמֵן.

Stabat mater

Stabat mater dolorosa,
iuxta crucem lacrimosa,
dum pendebat Filius.

Cuius animam gementem,
contristatam et dolentem
pertransivit gladius.

O quam tristis et afflicta
fuit illa benedicta
mater Unigeniti!

Quae maerebat et dolebat
pia mater, cum videbat
Nati poenas incliti.

Quis est homo qui non fleret,
matrem Christi si videret
in tanto supplicio?

Quis non posset constristari,
piam matrem contemplari,
dolentem cum Filio?

Pro peccatis suae gentis
vidit Iesum in tormentis
et flagellis subditum.

Vidit suum dulcem Natum
morientem\moriendo
. desolatum,
cum emisit spiritum.

Eia, mater, fons amoris,
me sentire vim doloris
fac, ut tecum lugeam.

Fac ut ardeat cor meum
in amando Christum Deum,
ut sibi complaceam.

Sancta mater, istud agas,
Crucifixi figi plagas
cordi meo valide.

Tui Nati vulnerati,
tam dignati pro me pati
poenas mecum divide.

Fac me vere tecum flere,
Crucifixo condolere,
donec ego vixero.

Iuxta crucem tecum stare
ac me tibi sociare
in planctu desidero.

Virgo virginum praeclara,
Mihi iam non sis amara
Fac me tecum plangere

Fac, ut portem Christi mortem
Passionis eius sortem,
Et plagas recolere.

Fac me plagis vulnerari,
Cruce hac inebriari,
Ob amorem Filii

Inflammatus et accensus
Per Te, Virgo, sim defensus
In die iudicii.

Fac me cruce custodiri
Morte Christi praemuniri
Confoveri gratia

Quando corpus morietur,
Fac, ut animae donetur


Paradisi gloria. Amen.

 

 

אם המכאובים - Stabat Mater

 

השיר נכתב ככל הנראה במאה השלוש-עשרה בידי נזיר פרנציסקני. המסורת מייחסת אותו לרוב לג'קופונה דה טודי  (1228-1306) אך השיר זכה לייחוסים רבים אחרים והביקורת המודרנית  מעדיפה  את האפיפיור אינוצ'נטוס השלישי (1160-1216). השיר, המנון למריה , מתאר את כאבה של האם לנוכח ייסורי בנה על הצלב, נושא שגור באומנות הקתולית החל מימי-הביניים.  השיר זכה לפופולריות רבה ולמרות שנאסר על שימושו בקונצ'יליום טרידנטיום במאה השש-עשרה המשיכו לשיר אותו והוא זכה אף להיכלל ב*1727 בספרי התפילה הקתוליים (גם אם בגרסה שהושחתה לא מעט). בימינו אותרו לא פחות מחמש מאות לחנים שונים לשיר, בין השאר הלחינו את המלים ז'וסקן דפרה, פלסטרינה, וורדי, היידן שוברט ורוסיני - אך הלחן המוכר ביותר הוא  יצירת המופת של פרגולזי אותה כתב על ערש דווי בגיל עשרים ושש.

השיר  כתוב בלטינית כנסייתית ומשקלו  הקבוע הברתי-הטעמתי (שלא כמו המשקל הכמותי של השירה הקלאסית). הוא מורכב מעשרים בתים בני שלוש שורות - שתיים בנות  שמונה הברות  ושורה שלישית בת שבע הברות. ההטעמה הטרוכאית (כלומר הרמה והשפלה) או במלים אחרות מלעלית נשמרת לכל אורך השיר כמו  מבנה החריזה - אאב גגב.

 

 

 

 

 

 

Ori Pekelman (c) 2005